טיפול רגשי או ייעוץ זוגי למבוגרים מבוסס היקשרות, יושב על ההנחה הבסיסית שלכל אחד ואחת מאיתנו יש סגנון היקשרות.
אותם סגנונות היקשרות נרכשים ומוטמעים בנו החל מגיל ינקות ומשפעים מהקשרים הראשוניים שלנו עם הורינו, הדמויות הראשונות שאנו מכירים.
על פי גישת ההיקשרות ישנם 3 סגנונות הקשרות עיקריים:
נטייה לביטחון בקשר
נטייה להמנעות בקשר
נטייה לחרדה בקשר
אותם סגנונות היקשרות שמוטמעים בנו מילדות, משפיעים על הקשרים הבינאישיים שלנו בבגרות.
האם אתה נמנע מחשיפה עצמית בקשר?
האם אתה מבקש עזרה כשיש לך קושי?
האם אתה אוהב את ה"לבד" שלך ומגן עליו בקנאות?
כנראה שסגנון ההיקשרות שלך נוטה להימנעות.
7 סימנים עיקריים המאפיינים את מי שמבין 3 סגנונות ההיקשרות, נוטה להימנעות:
אם את/ה נוטה לקחת אחריות רדיקלית על החיים שלך, ואנשים ש"מתקרבנים" ממש מעצבנים אותך, סימן שלמדת בגיל צעיר שאתה צריך לפתור את הבעיות שלך בעצמך.
ילד הלמד מגיל צעיר שאם יש לו בעיה (בעיקר רגשית) עליו להסתדר לבד, כי אף אחד לא יציל אותו, גדל להיות מבוגר שלא מעלה על דעתו לבקש עזרה.
הוא נמנע מכך.
אם כשיש לך בעיה אתה ישר קופץ למציאה וביצוע של פתרון, כשתראה אדם "מתקרבן" המקושש סיוע ואמפטיה מהסובבים אותו הוא יעלה בך דחיה ושיפוטיות חזקים.
מה הבעיה בזה?
תכלס, זה מאוד יעיל, ואנחנו בהחלט חיים בחברה המעודדת יעילות ועצמאות. אך המחיר ללא לבקש עזרה הוא הבדידות, אתה בהחלט יכול לפתור את הבעיות שלך לבד, אך האם זו הדרך הכי טובה לחיות בה?
אם מערכות יחסים הן מקור תמידי ללחץ, סימן שאתה נוטה להימנע.
שאלות כמו "איך אתה מרגיש?" "איפה אנחנו ביחסים?" "מה אתה רוצה?" מלחיצות אותך מאוד ואתה תענה את מה ש"צריך" כדי להדוף את המתקפה הרגשית ולקבל את האפשרות להתווסת לבד.
התנועה שלך אל תוך קשר היא מאוד איטית, מה שבד"כ מעלה סימני שאלה אצל הצד השני. וכשבאים אלייך עם סימני השאלה האלו אתה כנראה לא מבין מה רוצים ממך ומוכן להגיד הכל רק כדי שיעזבו אותך בשקט ושלא יתפתח קונפליקט.
פרידות הן הרבה פעמים אירועים משחררים עבורך, בהן אתה מקבל חזרה את השקט שלך.
חשוב לומר, שזה לא מרוע או מניפולציה, לאדם הנמנע מאוד מאוד קשה עד בלתי אפשרי להרגיש את עצמו יחד עם מישהו אחר כשהוא במצוקה. הוא הרי למד להתווסת לבד.
אז במקום להקשיב לשאלה המלחיצה, להבין מה מבחינתך האמת, ולשדר אותה החוצה בכנות- אתה מקשיב לשאלה המלחיצה, ושואף מהר להרגיע את עצמך ואת האחר ע"י תשובה מרגיעה.
רק אחר כך כשאתה לבד, תצליח להבין מהי האמת מבחינתך.
מתן מענה פרקטי לצרכים של האחר - יותר קל לאדם לך לתת מענה פרקטי לצרכים של האחר, מאשר מענה רגשי.
כשיש צורך פרקטי - אין יותר יעיל מהאדם הנוטה להימנע. אך בצרכים רגשיים, הנוטה להימנע מתקשה להחזיק נוכחות רגשית וגולש במהירות לפתרונות הפרקטיים, מה שגורם לצד השני להרגיש שהרגשות שלו לא מקבלים התייחסות נאותה.
כשמתרחשת פגיעה רגשית - האינסטינקט הוא להתנתק, לסגת אל תוך עצמך לטובת עיבוד עצמי וויסות, זאת במקום לבקש מהאחר ויסות הדדי ותיקון.
אדם הנוטה להימנע לא יכול לתאר לעצמו שיש אפשרות כזו, לגשת לאדם הפוגע, לדבר איתו, להתנחם איתו, ולתקן את היחסים.
הוא למד בגיל מאוד צעיר שאין טעם להתווסת עם האחר, והרבה יותר פרקטי להירגע לבד ואז להחליט האם לחזור ליחסים.
בגלל זה, הרבה פעמים בקשר, אדם נמנע יאגור את מה שמפריע לו, לא ישתף, עד שיום אחד הוא "מתפוצץ" ומספר את כל מה שהוא אגר בתוכו כל הזמן הזה (או שמנתק את היחסים).
האדם הנוטה להימנע מביע קנאה עמוקה על הזמן שלו ועל המרחב הפיזי שלו - השגרה שהוא בנה לעצמו, הבית, המנהגים - הכל חלק מאסטרטגיית ויסות עצמי ומאוד קשה לוותר עליהם.
הנוחות והשגרה של הבית יוצרים אשליה של עולם צפוי מראש, בטוח רגשית, בו אתה יודע בדיוק מה תעשה ואיך זה יגרום לך להרגיש (טוב!), לכן מאוד קשה לוותר על זה ולהכניס מישהו חדש לחיים שלך.
אתה לא מבין על מה מדובר כשמדברים איתו על "להיות פגיע" ו"להיפתח" -
היקשרות נמנעת היא דחיה של החוויה הרגשית והדחקה פנימה.
זה לא שיש לאדם הנוטה להימנע המון חוויות, סודות, רצונות וצרכים, שיצאו לאור רק עם ה"אדם הנכון" שיראה שהוא "ראוי לאמון" - האדם עצמו לא יודע מה החוויה הרגשית העמוקה שלו הרבה פעמים! עד שהוא מתחיל לעשות עבודת מודעות.
הרבה פעמים חוויה רגשית צפה רק כשהאדם מרגיש בטוח (בתוך הבית שלו בשגרה שלו) ולא מול אדם אחר.
כשאומרים לאדם כזה "אתה יכול לסמוך עליי", "אתה יכול להיות פגיע איתי", התגובה הנפוצה תהיה "תודה, אבל אני ממש בסדר אני לא צריכה את זה, וכשאני לא בסדר אני מתמודדת עם זה" .
מבחינתך, "לדאוג" למישהו זה להימנע מלהביע את הצרכים שלך כדי לא "להעמיס" על האחר -
מבחינת האדם הנמנע הבעת אהבה לאחר היא "אני מטפל בצרכים שלי כדי שאוכל להיות איתך ולא ליצור עלייך נטל, וגם לטפל בצרכים שלך".
סגנון היקשרות הנוטה להמנעות אינו גזירת גורל.
ג'יין ליפשיץ,
פסיכותרפיסטית בגישות מבוססת גוף, מיינדפולנס, וקשר.